קראטה הינה אומנות לחימה שנוסדה באיי ריוקיו ,כאשר הגדול והמפורסם שבהם הוא האי אוקינאווה. השיטה הינה תערובת של טכניקות אשר מבוססת על ידע משיטות לחימה מקומיות אוקינאוויות והשפעות שנרכשו משיטות לחימה סיניות אשר עורבבו ביחד ופותחו למספר סגנונות הכלולים לשם הגנרי המכונה קראטה.
איי הריוקיו שימשו במשך מאות שנים כנתיב נמל למסחר בין יפן, סין, קוריאה וטאיוון. לפי עדויות מהמאה ה-13 החל הקראטה כשיטת לחימה נפוצה בשם טה.
בשנת 1372 ייסד שליט איי הריוקיו המלך צ'וזאן סאטו יחסי מסחר עם האמפריה הסינית שנשלטה על ידי שושלת מינג. צעד זה הביא למגוון רחב של שיטות לחימה סיניות שהוכרו לתושבי האיים על ידי מבקרים סינים, במיוחד בדרום סין. בסביבות שנת 1392 היגרו כ 36 משפחות מסין אל האי אוקינאווה למטרת חילופי ידע ותרבות עם האוכלוסייה המקומית במגוון רחב של תחומי חיים.
בשנת 1429 השתלט על אוקינאווה שליט בשם שואהשי אשר הטיל איסור על נשיאת נשק ואף שלח שליחים שהחרימו את כלי הנשק שהוחזקו על ידי תושבי האי. איסור זה הביא את תושבי האי לפתח ולשכלל את שיטתם ולהעביר את הדגש על לחימה בידיים ריקות במקום השימוש בנשק שנאסר והוחרם.
בשנת 1609 השתלט שימזאזו, שליט מחוז קיושו בדרום יפן, על אוקינאווה ובנוסף להמשך איסור החזקה ושימוש בנשק הוטל איסור על לימוד אמנויות לחימה מכל סוג. החלטות אלו הורידו את הקראטה למחתרת והסגנון הועבר בתוך המשפחה מאב לבן בצורה של תבניות שדומות לעין הלא מיומנת בצורה של ריקוד אשר נקראת קאטה. בני האצולה האוקינאוויות נשלחו ללמוד ולהתחנך בסין במשך
שנים רבות.
תוך כדי שהייתם בסין הם התאמנו ולמדו אמנויות לחימה אצל מורים סינים ובעת חזרתם שילבו ופיתחו את הידע שצברו בסין עם הידע שלהם בשיטות המקומיות. שלושה סגנונות התפתחו באוקינאווה והם כונו לפי שלושת הערים הגדולות של אוקינאווה ,שמהם באו הסגנונות. הסגונות נקראו שורי-טה על שם העיר שורי, נהה-טה על שם העיר נהה וטומרי-תה על שם העיר טומרי.
בשנת 1868 עלה לשלטון הקיסר מוצוהיטו אשר כונה מייג'י (שלטון נאור ביפנית) וחולל מהפכה תעשייתית ומודרניזציה של יפן שבא הצעיד את יפן אל תוך העולם המודרני תוך כדי פתיחות לעולם המערבי, אימוץ נורמות מערביות מודרניות, חיסול הפאודליזם היפני ולקיחת שליטה והסמכויות מהמשפחות הפאודליות של יפן ועברתם אל משפחת הקיסר. כחלק ממהפכת מייג'י בוטלו האיסורים על נשיאת נשק ואימון באמנויות לחימה והקראטה, שיצא מן המחתרת והחל להילמד באופן פומבי ,תוך כדי שאיי הריוקיו מסופחים באופן רשמי כחלק מיפן.
בשנת 1901 אחד מגדולי אנשי הקראטה, איטוסו אנקו, שהיה לוחם ובן משפחת אצולה אוקינאווית גרם לכך שהקראטה יכלל כחלק מתוכנית לימוד החובה של בתי הספר באוקינאווה והביא לפופולריות של הקראטה באוקינאווה. תלמידיו של איטוסו אנקו נהפכו להיות למאסטרים המוכרים אשר ייסדו את סגנונות הקראטה המודרניים
בשנת 1906 יצאו מספר מדריכים אשר הבולט ביניהם היה ג'יצ'ין פונאקושי (מייסד סגנון השוטוקאן) אשר הוזמנו להציג את הקראטה ברחבי יפן ולהישאר ללמד את אומנות הלחימה שלהם. בתקופה זו הייתה יפן מעורבת במלחמות עם שכנותיה, רוסיה וסין וכבשה חלקים רחבים מאסיה.
מגמה זו, שנמשכה עד לתבוסת יפן בסוף מלחמת העולם השנייה, הביאה לגל של מיליטריזציה בתוך יפן ולהעמקת השתלטות ומעורבות הצבא בתוכה. קראטה הוכר כאמנות לחימה יפנית מסורתית על ידי ארגון הדאי ניפון בוטוקאי ושמו שונה מהמונח הסיני קנפו שהיה עיוות אוקינאווי/יפני למילה הסינית צ'ואן פה שמשמעותה הוא "יד ריקה" לקראטה.
שיטות הקראטה הנפוצות כיום הינן שוטוקאן (הנפוץ ביותר), גוג'וריו, קיוקושינקאי, וואדוריו ושיטוריו.
