קורות השוטוקאן
גיצין פונאקושי ( 1868 – 1957)
היה יוצרו של סגנון קראטה שוטוקאן וידוע כ"אבי הקראטה". אחרי שלמד אצל אנקו איזאטו, הוא היה אחד מהמאסטרים של אוקינאווה שהציג את הקראטה ליפן בשנת 1921.
גיצין פונאקושי נולד בשורי, אוקינאווה ב 1868 להורים ממוצא אוקינאווי, שם משפחתו המקורי היה טומינאקושי. אחרי שהחל ללמוד בבית ספר יסודי הוא נהיה חברו הקרוב של בנו של אנקו אזאטו, מאסטר קראטה וקנדו שהיה מורהו הראשון לקראטה.
הוא למד פילוסופיה סינית ויפנית ועבד כמורה באוקינאווה. במהלך הזמן, הוא התקרב למשפחת אזאטו והיה יוצא למסעות ליליים למעונה של משפחת אזאטו על מנת לקחת שיעורי קראטה מאנקו אזאטו.
פונאקושי התאמן בסגנונות הפופולריים שרווחו באותה עת של קראטה אוקינאווה: שוריי-ריו ושורין-ריו. מאסטר פונאקושי שילב ושיפר את שני הסגנונות לתוך סגנון חדש ה"שוטוקאן", אף על פי שפונאקושי עצמו קרא לשיטה שלו בפשטות "קראטה" ("יד ריקה").
בתוכנית הלימודים שלו, שינה פונאקושי את שמות הקאטות בניסיון להפוך את השמות מאוקינאווה לשמות יפניים יותר. במקרים מסוימים שונו גם צעדים בקאטות עצמן, שנלקחו כאמור משוריי-ריו ומשורין-ריו והובאו אל תוך השוטוקאן. דוגמה לשינוי בקאטה ניתן לראות ב-"ניג'ושיהו" בה נוספו בעיטות צדדיות. כמו כן, ישנן קאטות שמקורן רחוק ועתיק, כמו "צ'ינטה", שככל הידוע, מקורה נמצא הרחק בתבנית סינית ממאה מוקדמת הרבה יותר.
השם שוטוקאן נלקח משם העט של פונאקושי, "שוטו", שפירושו "גלי אורנים" או "הרוח הנושבת באורנים". בנוסף להיותו מאסטר בקראטה, פונאקושי היה משורר ופילוסוף שהיה יוצא לטיולים ארוכים ביער שם עשה מדיטציה וכתב שירה. "קאן" פירושו אולם אימונים, או בית, מכאן שוטוקאן משמעו "ביתו של השוטו".
את השם "שוטוקאן" טבעו תלמידיו של פונאקושי כשהם הציבו שלט בכניסה לאולם שבו הורה המאסטר.
סמל השוטוקאן – טיגריס חסום במעגל, מסמל את העצמה האדירה והפראית בה מחזיק הלוחם (טיגריס), עצמה המרוסנת ונמצאת בשליטה (מעגל), ומשוחררת אך ורק בעת הצורך.
בשלהי שנות העשרים של המאה העשרים, היו לפונאקושי תלמידים רבים. על מנת להגביר את העניין בקראטה מאוקינאווה, יצא פונאקושי ב 1922 ליבשת יפן .
ב-1939 הקים פונאקושי את דוג'ו השוטוקאן הראשון שלו בטוקיו. הוא שינה את שם המילה "קראטה" ל"יד ריקה", בעוד שבמקור הייתה משמעות השם "יד זרה" (כפי שכינו אותו באוקינאווה), שתי המילים נשמעות אותו הדבר ביפנית, אך נכתבות בצורה שונה. הוא האמין שהשימוש במילה "זרה" תוליך שולל את האנשים למחשבה שהקראטה התפתח מהאיגרוף הסיני שיוצריו המקוריים אמרו שאכן הושפעו ממנו, לצד אמנויות לחימה אחרות. בנוסף לכך, פונאקושי טען באוטוביוגרפיה שלו שהשימוש במילה "ריקה" יתאים לכוונתו שבקראטה לא נקשרים לשום אובייקט פיזי ונלחמים בנשק הטבעי הטמון בגוף האדם.
פונאקושי השתמש ב"קאטה" (סדרת תנועות שאדם מבצע לבדו המדמות קרב) דבר שעורר לו התנגדות באוקינאווה וכתוצאה מכך פונאקושי נשאר בטוקיו לתמיד. בתוכנית הלימודים שלו, שינה פונאקושי את שמות הקאטות בניסיון להפוך את השמות מאוקינאווה לשמות יפניים יותר. במקרים מסוימים שונו גם צעדים בקאטות עצמן, שנלקחו כאמור משוריי-ריו ומשורין-ריו והובאו אל תוך השוטוקאן. דוגמה לשינוי בקאטה ניתן לראות ב-"ניג'ושיהו" בה נוספו בעיטות צדדיות. כמו כן, ישנן קאטות שמקורן רחוק ועתיק, כמו "צ'ינטה", שככל הידוע, מקורה נמצא הרחק בתבנית סינית ממאה מוקדמת הרבה יותר.
בשנת 1955 הוא יצר את התאחדות הקראטה היפנית.
פונאקושי נותר בטוקיו עד למותו ב1957 .
פונאקושי כתב מספר ספרים על קראטה בכללם האוטוביוגרפיה שלו "קרטה : דרך חיים" (כתר, 1988). מורשתו המתועדת מכילה את הפילוסופיה שלו לגבי הקראטה ונקראת ניג'ו קון, או "עשרים עקרונות". כללים אלה מהווים את הנחות היסוד של האימון לכל קראטקה (תלמיד קראטה) שוטוקאן ופורסמו בעבודה ששמה "עשרים העקרונות המנחים של הקראטה". בספר זה, מניח פונאקושי עשרים כללים שלהם צריכים תלמידיו לציית במאמץ "להפוך לבני אדם טובים יותר." הקראטה-דו קיהון של פונאקושי (טקסט המאסטר) נותר פרסומו המפורט ביותר, מכיל חלקים על היסטוריה, כללים, קאטה וקומיטה
